12 נשים

באחת העדויות בסרט התיעודי "יומני ההפלות" מספרת אמנדה, פניה הלבנות ממוסגרות בענן של שיער שחור מתולתל, כי כאשר סיפרה על הפלה שעשתה הרגישה מותקפת לא רק על ידי אנשים המאמינים בזכות העובר, אלא דווקא על ידי אנשים המאמינים בזכות האשה על גופה. יוצרת הסרט הזה, פני ליין (בת של הורים מדור הבייבי-בום, חובבי הביטלס), אומרת כי זו היתה אחת הנקודות החשובות ביותר שביקשה להעביר בסרטה.

"מתברר שלכולנו יש רשימה ארוכה ושיפוטית של קריטריונים הקובעת מתי מותר ומתי אסור לעשות הפלה, שמגינים עליה בקנאות", אומרת הבמאית. "בכל הקרנה של הסרט במקום אחר מגיע השלב שמרואיינת מספרת שאחרי שעשתה שלוש הפלות, החליטה שלא תוכל לעשות עוד אחת. שומעים את הקהל משתנק - 'שלוש הפלות!' זה מזעזע אפילו את הקהל הליברלי ביותר. אבל האמת היא שהרבה מהנשים שפגשתי לצורך הסרט הזה, וחלק ניכר מאלה שמופיעות בו לבסוף, עשו יותר מהפלה אחת. בגלל מגבלות הסרט לא הכנסתי את זה שוב ושוב, אבל זאת האמת".

בסרט, שישודר הערב בערוץ יס דוקו, מתקבצות סביב שולחן 12 נשים, שונות בגילן, מקצוען, גזען וקורות חייהן. המשותף לכולן הוא שהן מספרות על ההפלות שלהן מבלי להתנצל. רופאת ילדים מספרת שכאשר הרתה בהיותה בת 23, באמצע לימודי הרפואה, הבינה שזה זמן לא טוב לגדל תינוק. שלוש שנים אחר כך זה התאים. היא נכנסה להריון, ילדה תינוק וגידלה אותו באהבה ובנחת.

בלי בכי, עצב ומשבר

"אם יש משהו שאני מתחרטת עליו", אומרת ליין בראיון טלפוני מביתה שבצפון ניו יורק, "הוא שיצא שרבות מהנשים שדיברו בסרט סיפרו על הפלות שעשו כשהיו בנות 19 וחסרות כל, ושזאת היתה הפלה אחת בחייהן. זה לא בהכרח הסיפור שרציתי לספר. אני, למשל, הייתי בת 23 כשעשיתי הפלה. זה היה ב-2001. ההחלטה להפסיק את ההריון התקבלה בצורה מושכלת וברורה, שלא ריסקה אותי נפשית.

"התחנכתי על ברכיהם של כל מיני סרטים כמו 'אילו הקירות יכלו לדבר', סרט גדול אבל סוחט דמעות, שהנראטיב שלו בכלל לא דיבר אלי. כשעשיתי את ההפלה ולא חוויתי את כל הבכי והעצב והמשבר, לא הבנתי מה קורה, מה לא בסדר אצלי. אחרי שדיברתי על זה עם כל כך הרבה נשים והבנתי שלא הייתי יוצאת דופן, הבנתי שיש כאן חומרים לסיפור".

בעקבות ההבנה הזאת שלחה אי-מיילים בתפוצה גדולה לנשים: חברות, חברותיהן ומכרות שלהן. "בתוך שלושה שבועות קיבלתי 200 תשובות מנשים, שרובן לא רצו להצטלם לסרט, אבל רצו לספר לי את הסיפור שלהן", היא אומרת.

"בזמנו גרתי ליד אולבני, בצפון ניו יורק. בשל בעיות של תקציב לא טסתי לטקסס או לקנזס כדי לקבץ עדויות", היא ממשיכה ומספרת. "לא הגעתי למקומות כמו רצועת התנ"ך (דרום-מזרח ארצות הברית, ר"ק). 12 הסיפורים שמסופרים בסרט שלי לא מייצגים את התמונה האמיתית של ארצות הברית של היום, שבה במדינות רבות אסור כלל לבצע הפלות. הם מייצגים את המציאות שלי ושל חברותי. אחרי שהקרנתי את הסרט ב-40 מדינות, וקיימתי דיונים עם הקהל בסוף ההקרנות, הבנתי עד כמה הבורות גדולה, עד כמה המצב עגום, במיוחד במדינות דרומיות כמו אלבמה וג'ורג'יה.

"לא רציתי לעשות ארוחה שתחגוג את ההפלות שעשינו, אלא שתציע דיאלוג לא היסטרי, לא מטיפני ולא שיפוטי", מדגישה ליין. "בלי שממש התכוונתי מראש, יצא סרט פוליטי. מעניין שנציגי זכות הנשים על גופן (pro-choice) הם אלה שנרתעים מהצגת עמדה כזאת. הם חושבים שזה יפגע במטרה שלהם ושלנו. בארצות הברית היום מותר שתהיה שיחה אחת על הנושא הזה והיא זאת הדנה בתחילת החיים (מאיזה שבוע נחשב עובר לבן אנוש), כאילו זאת הנקודה. אני בכלל לא מוכנה לדבר על זה. זאת לא השאלה לדעתי".

אין-ספור הגבלות

על המצב הפוליטי בעניין זה בארצות הברית אומרת ליין: "דברים משתנים ולא לטובה, אני מאמינה שהמצב יהיה הרבה יותר גרוע לפני שהוא ישתפר". בסרטה מספרות נשים על הפתעתן מהבורות, הסטיגמה והדעות הטעונות הקשורות לנושא. אחת מהן נכנסה להריון מהחבר שלה, "מין רוקר פאנקיסט", היא מגדירה אותו. כשסיפרה לו שהיא בהריון ושבכוונתה לעשות הפלה, בא אליה למחרת עם דובי צמרירי וסיפר שחלם בלילה כי ישו נוגע בבטנה ומגיחה משם ילדה המדלגת ביער. המומה מהדתי הפנאטי שפרץ מתוך החבר הזרוק שלה, עד מהרה היא עזבה אותו.

אין ספק שהמצב הפוליטי, העולה מהנתונים שהסרט מציג, חמור. ב"יומני ההפלות" (עקיצה על שמות של סרטי בנות כמו "יומני האומנת" ו"יומני הנסיכה"), המשלב עמודי טקסט כתובים ומשורבטים על המסך, היא כותבת: "אני כועסת על השתיקה והבושה; אני כועסת על הבורות; אני כועסת על הממשלה שלנו". ממשלה זו, המשפיעה על הממשלים המקומיים במדינות השונות, אחראית לכך שמ-1996 נחקקו 400 חוקים המגבילים הפלות, כפי שמפרטת היוצרת בכתב ידה על המסך.

"אין חשש שיהפכו את חקיקת רו נגד וייד", משערת הבמאית - המתייחסת לחקיקה ההיסטורית מ-1973 שאיפשרה הפלות חוקיות וציינה נקודת מפנה במעמד הנשים - "כי אפשר להגביל בכל כך הרבה דרכים אחרות. לא חייבים לאסור הפלות, אפשר לגרום לכך שיהיה קשה מאוד לבצע אותן.

"אם מסתכלים על החוקים הקטנים האלה בנפרד, הם לא כל כך נוראיים, אבל ביחד זה נהיה נורא. למשל, יש עכשיו חוק שמחייב ילדות מתחת לגיל 17 להביא אישור מההורים למרפאה להפלות. יש עכשיו לפי החוק תקופת המתנה של 72 שעות. פירוש הדבר, למשל, שאם הגעת ממקום שלא מבצעים בו הפלות, נסעת 300 מייל למקום אחר ולקחת יום חופש מעבודה, זמן ההמתנה הזה יכול לשבש את קיומה של ההפלה.

"יש גם חוק שמחייב את הרופאים להציג תמונת אולטרסאונד של העובר לפני הפלה, דבר הגורם לנשים רבות להירתע מהמעשה", היא ממשיכה. "מאז שיש אולטרסאונד, העובר נהפך לגיבור, וחירות הנשים נפגעה. קשה להתחרות עם העובר, עם הפוטו-שופ של עובר". ליין מסבירה שהיא כמובן בעד כל התפתחות מדעית, רק מתנגדת למניפולציה שעושים בה. "אני לא מפחדת לראות תמונות של עובר", היא אומרת, "אבל נהייתה כאן מלחמת יחסי ציבור ואנחנו מפסידות בה. אני מאמינה שצריך להחזיר את הוויכוח לחוויה של נשים, ואני מקווה שזה מה שהסרט הזה עושה".

לעומת האמון המועט שליין רוחשת לממשלתה, היא מאמינה בטבע האדם. "יש ראיות לכך שברגע שהציבור מבין שנשים אמיתיות עושות הפלות מסיבות אמיתיות, זה משחרר את הוויכוח מכבלי מלחמת הסטיקרים על פגושי המכוניות. אנחנו - מי שמאמינות בזכותה של האשה על גופה - צריכות להתרחק מהוויכוח ברמה הזאת, כי אין לנו צ'אנס לנצח בו. התומכים בזכות העובר ינצחו אותנו".

במקרה משודר סרטה של ליין בטלוויזיה במקביל להקרנתו בבתי הקולנוע של הסרט הרומני "4 חודשים, 3 שבועות ויומיים", זוכה פרס דקל הזהב בקאן, שמתאר את החוויה של הפלות לא חוקיות במשטר הדיקטטורי של רומניה בשנת 1987. המצב העגום, חסר התקווה המתואר בו יכול אולי לשמש דגל שחור לצופים בסרט של ליין בארצות הברית היום.
 
חשבון משתמש
שלום אורח/ת

התחבר | משתמש חדש

לקישורים נוספים...

חיפוש

לתמונות נוספות...