היום בו החלטנו לבצע הפלה

ראשי >סיפורים אישיים>היום בו החלטנו לבצע הפלה
מאת רועי (שם בדוי) - ידיעות אחרונות

היא הולכת ומתרחקת ממני. גופה עטוף בחלוק תכלכל, של בית החולים, עם פתח לכל האורך בגב. אני עוקב אחריה, מלווה באח התורן, עד שהיא נעלמת מעבר לפינה ולתוך המעלית. בטני מתכווצת בקרבי, וגוש ענק חוסם את גרוני. מכאן אין כבר דרך חזרה.
 
בין רגש להיגיון

שלוש שנים קודם לכן, זכינו בעצמאותנו המחודשת. בתנו הקטנה התעוררה לראשונה לבדה בשבת, והצטרפה לאחיה הגדול לצפייה משותפת בטלוויזיה עד שאנו התעוררנו מופתעים ומתענגים על הסטטוס החדש-ישן שלנו. קל מאוד להתרגל לחיי החופש החלקי, בו הופך הקטן שבילדיך עצמאי יותר ומאפשר לך אחיזה ולו קטנה בחייך, כפי שזכרת אותם בתקופות צעירות יותר.

ההיריון הלא מתוכנן שהתרגש עלינו, תפס אותנו לא מוכנים ומתלבטים. המאבק הבלתי פוסק בין רגש להיגיון, שימש בנו בערבוביה. השיקול הקר חִייב הפלה. זה עתה השתחררנו מחובותינו הכספיים, והצלחנו לראשונה להרים ראשינו מעל המים. מצד שני, ילד אף פעם לא אמור להוות שיקול כלכלי. זה נכון לגבי הילד הראשון. זה נכון לגבי הילד השני. זה נכון לגבי הילד השלישי? והרביעי?

טעמה של החירות היחסית, שערב לנו עד מאוד, נכנס גם הוא למסכת שיקולינו. עד כמה מותר לנו להיות אגואיסטים? עד כדי הפלה? האם עלינו לבטל כל רצון שלנו למעט חיי שלווה ונחת אל מול ההיריון שהתרגש עלינו כך בלי הכנה מוקדמת? ילד נוסף יחזיר אותנו כמה משבצות לאחור, ושוב נצטרך להמתין שנים עד שנוכל להשיב לנו את עצמאותנו ולו במעט. בימים ארוכים, כשילדיך על זרועותיך בזמן שאתה אוכל, בזמן שאתה מנסה לדבר עם חברים, בקניות, בכל פעילות, בלילות בלי שינה - תמיד התנחמנו בכך שעוד יבוא היום, ונוכל לצאת בשניים, בלי שמרטף, ולחוות את הביחד שבלבד, בלי הליווי הצמוד.  

אולי משתמע מדברי שילדים הם מעמסה כבדה, אך לא כך הוא. ההנאה, הסיפוק, האושר, החוויות בגידול ילדינו, כולן מדהימות, ולא הייתי מוותר עליהן בעד שום הון שבעולם. אבל עכשיו, כשמול עיני עומדת הנאתי האישית, אני לא רוצה להיות יותר פוליטיקלי קורקט. אני רוצה לחשוב רק על עצמי, על חיי, על טובתי האישית.  

חיבוטי הנפש היו רבים. בדמיוני כבר יכולתי להריח את ריחו הענוג של הילד, לכרבל אותו בזרועותיי, ולהנות מכל חיוך שלו. הרומנטיזציה של גידול ילדים עבדה שעות נוספות. מולה הצבנו את קשיי הגידול, ההשתעבדות, לילות נטולי שינה, דאגות, מחלות, בכי, וכל שאר הגורמים הפחות נעימים הכרוכים בהבאתו של ילד חדש לעולם. היינו מהלכים יום אחרי יום כשהשאלה הזו מטרידה אותנו, נעים בין ההחלטה להמשיך להחלטה להפסיק. אי אפשר להדחיק. אי אפשר לחכות ולראות מה יהיה. מגבלת הזמן חייבה אותנו לקבל החלטה.

ועדת הה(ש)פלות

בסופו של דבר הכריעה טובתנו האישית. עברנו שלב בחיינו. כבר אין ילד שכרוך אחרינו 24 שעות ביממה. אין חיתולים, אין בקבוקים, אין יקיצות בשעות הקטנות של הלילה. חיינו הושבו לנו, ולו במעט, והחלטנו לא לחזור אחורה.  
ועדת הה(ש)פלות עברה בשלום. ההכרח לעבור בדיקת אולטראסאונד לא מקל על ההחלטה הסופית. הנה ליבו הפועם של הילד שלא יהיה לי. ליבו של הילד שאת קיומו החלטנו להפסיק עוד לפני שהתהווה. שינינו את דעתנו עוד עשרות פעמים עד שהגיע התאריך. ככל שהיינו שלמים עם החלטתנו, הלב לא ידע מנוח, הרגשות האבהיים והאימהיים שיוו לגבור עלינו, וכמעט הצליחו.

ואז הגיע היום. תעשיית ההפלות מחייבת אותך להתנתק כמעט לחלוטין מהרגש. מרגע שהתחלת את תהליך הקליטה בבית החולים אתה נע בסרט נע עם עוד זוגות הנמצאים בתור, והשותפים לאותו תהליך עצמו - איש איש מסיבותיו הוא.

השתדלנו לא לדבר על ההפלה בעודנו נמצאים בחדר ההמתנה. האח התורן נכנס וקרא בשמה, נותן לה חלוק פתוח מאחור, כובע ונעלי ניילון, ונקודת האל חזור קרובה מתמיד. המחשבות בראש מתרוצצות. אולי אנו טועים. ואולי לא, ואולי נמשיך, ואולי נפסיק, ואיך הוא יהיה, ואיך אם לא, ואולי ואולי ואולי. והוא מגיע, האיש בירוק, ואומר שהגיע הזמן ללכת, וחיבוק אחרון עם אישה הרה, שנושאת בקרבה את הילד שלא יהיה לי, את הילד, שסופג את חייו ממנה, מתפתח וגדל, ומתהווה ופועם ונושם. לא מודע לסופו הקרב. והדמעות שלה על כתפי, ושלי חנוקות במורד הגרון, והיא מסתובבת ומתרחקת, ונעלמת, ואחרי שעה אנו שוב נפגשים - שני אנשים בלי הריון, והחלטה נכונה אחת, שכבר אי אפשר לשנות.

חשבון משתמש
שלום אורח/ת

התחבר | משתמש חדש

לקישורים נוספים...

חיפוש

לתמונות נוספות...